טקס ההלוויה
האובדן שלנו
הוא רֶווח בזמנים אחרים.
תקוותינו לעתיד
תלויות בהכרח באירועים דומים
משום שגופות מתבלים
ובטחנת הזמן הטוחנת עד דק
כַלים בעת שירות
בדומה לשלך
ועוברים אט אט, דקה אחר דקה
אל תוך האתמול, שבו החל
כיבוש הנֶצח.
מה ידענו
בעת שאתמול בכינו?
כיצד אחזה בנו הבוּרוּת
עד שחשנו ברוב יהירות
שכולנו כאן בני תמותה
וחיים שניהלנו רק פעם אזלו
ובוזבזו על עצמיות אנוכית זו שלנו.
עד מה צר מרחב ראייה שכזה,
לחשוב שאנו
אמורים לעד להיות
מטרת כל היגע
והאומללות
מלידה עד מוות
וכמו במחזה
יָרַד לו המסך
והותיר אחריו בימה שוממה.
כמה טיפשי מצדנו לחשוב שהיינו כל מטרתו
של מאבק זה
ושחיינו פעם אחת ולא עוד
והחיים אכן השלימו עם הכל
בתקופת חיים חטופה אחת.
לא, לא, דרמה גדולה יותר
תוכננה והועלתה כאן
ואנו עם צרות אופקינו
התעלמנו מאותה תכנית.
אמרנו שכולם בשר ודם,
בני תמותה
שהנשמה היא חפץ בלבד
שיש לשלחו, עבור פרוטות
למין גן עדן לא מוכר
ושם לבזבז את יכולותיה
או אם לא היה בידינו לשלם
תרד למקום עמוק אחר כלשהו
לכאוב, ולבזבז שוב
את החיים.
לאיזה תהומות עמוקים
ירדו מחשבותינו
להאמין שבשר ודם
מסוגל לאהבה או לאמון או לחיים,
להאמין שציפורניים ומסכות
הן כל שנחוץ לנו כדי לחלום.
לאיזה מקום עמוק
הלכה אהבתנו
שחומר היה יכול לפצות עליה?
החרדות שמשלו בחיינו
טופחו כאן.
ואנו
נעשינו עיוורים וחסרי תחושה
מחמדנות אחרת
צמצמנו את חיינו
לאחד.
איזה בזבוז!
לחשוב שכל אהבתנו,
עמלנו,
כישרונותינו,
הידע שבידינו ואנחותינו
נועדו להתכלות
בנשימה אחת
ובשר אחד
ובשם אחד?
היום, כשנעשינו חכמים יותר
התרופפו השלשלאות
ורודנות הכת
התעייפה עם השנים
אנו מסתכלים
אנו מוצאים שאנו חיים
לא פעם אחת
אלא עוד ועוד
מלידת הגוף ועד
לקבורת הגוף ואחר כך
ללידה שוב
ו-כן, שוב לקבורה
להיפטר כך מרכוש
שלעתים קרובות נהרס
עם החיים.
ממאה למאה
מדור לדור והלאה
אנו צועדים לאורך
השביל המוביל לנצח
במעלה התקתוק האינסופי
של הזמן.
אנו זוחלים, אנו הולכים, אנו עפים
אנחנו מנצחים
מכאן ועד עולם
במורשת של כל חיינו
ומנצלים אותה עד תום פעם נוספת.
הם אינם מבט עצוב
ועגום,
אין בהם כל צער
באלה החיים.
הם הרפתקה טהורה
שבה ללא סכין או צידה
אנו מזנקים
מעלה אל הנצח
ועוברים את העד בנשימה.
זוהי הרפתקה שבה
אנו עוברים מִקֶשר לקשר
מגוף לגוף
והולכים
לדרכינו.
סִבלֵנו כאן הוא
מתוך התרכזות בעצמנו
משום שאיבדנו,
באמת,
את החיוך,
את המגע,
את הכישרון ואת האושר
שקיבלנו
מ-(שם האדם)
שנתן לנו
מהעבר
יכולת לחיות
ולהצליח כנגד
כל תהפוכות וסערות הגורל.
זה נכון שאיבדנו
את הכתף
שהוא היטה לעזרתנו
וגם איבדנו את עצתו
ואת כוחו
אולם איבדנו אותם
רק לזמן-מה.
הוא הולך
לא לקול הלמות תופים עגומה
אלא עם לחישה
כאנחת פֵיה
לסלול את הדרך
לזמן בואנו.
הוא יהיה בזמן עתיד
טוב כלשהו
ובְמָקום עתידי
חיוכו
מגעו
כישרונו
מושקעים שם
לסלול את הדרך לחיים.
אמת, אמת שאנו עשויים
שלא להכירו באותם זמנים
ונכיר רק את פועלו
אולם עם זאת
אילולא שלחנו חלוצים
לתוך הזמן
אזי לא היה לנו גזע.
וכך, סטית
מקו גנטי זה
ואל תוך פינה חדשה
או עולם חדש כלשהו
שלחנו אותך, (שם האדם),
ושם יהיו
זאת אנו יודעים כעת,
חיוך,
מגע,
שמחה עבורנו
ועבורך
שלא יכולת למצוא
על כדור הארץ.
וכך חולף
היום, השנה,
הדור.
וכך הולכים אנו חרש
כשדגלינו מורכנים
לדרכינו אנו.
אולם כעת יודעים אנו
וכעת נמצא
את הדרך.
אל האופל
בא האור
אל המחר
לילה נכנס
אל גן עדן
לא עוד נבוא.
אל החיים
נפשנו נוסקת,
את מאגר החכמה
ממשיכה וכובשת,
אל מול המוות
לא נרעד כעלה נידף,
אנו יודעים שהחיים
אינם נשימה.
החזק מעמד!
לֵך, (שם האדם),
וקח
את החיים
שמציעים עצמם כעת
וחֲיֵה
בציפייה חיובית
שאנו
את חלקנו נעשה.
לֵך, (שם האדם),
יש ביכולתך לשלוט
במה שאתה חייב.
האובדן עבורנו
הוא רֶווח
של חכמה וכישרון
לזמני העתיד ולחיוכים אחרים
וכך אנו שולחים אל תוך
שרשרת הזמן הנמשך לנצח
את מורשתנו
את תקוותנו
את חברנו.
הייה שלום, (שם האדם).
אנשיך מודים לך על שחיית
כדור הארץ טוב יותר על שום שחיית
אנשים, נשים וילדים חיים היום
על שום שאתה חיית.
אנו מודים לך שבאת אלינו.
אין אנו מערערים על
זכותך ללכת מכאן.
חובותיך שולמו.
פרק זה של חייך סגור.
לֵך עתה, (שם האדם) היקר, וחֲיֵה שוב
בזמנים ובמקום מאושרים יותר.
תודה לך, (שם האדם).
כל הנוכחים כאן, שאו
עיניכם ואמרו
לו
שלום.
(הקהילה: שלום.)
שלום, יקירנו
שלום.
תחסר לנו, אתה יודע.
תן לגוף עתה
להינשא לדרכו
ולעפר ואפר להפוך
באש ארצית ומטהרת
לא עוד להיות, לא עוד.
וזה נעשה.
בואו חברים,
הוא בסדר
והוא איננו.
לנו ישנה עבודתנו
לעשותה. ולו – את עבודתו.
הוא יתקבל שם בברכה.
לַאדם!
ל. רון האברד